רימייקים, סרטי המשך ויקומים קולנועיים: למה הוליווד חוזרת לאותם סיפורים
כמעט כל שובר קופות הוא המשך, חידוש או חלק מסדרה. מה ההיגיון הכלכלי, מתי זה עובד ואיך לבחור מה באמת שווה צפייה.
מבט חטוף בלוח ההקרנות של כל קולנוע מגלה תמונה מוכרת: חלק שלישי של סדרת פעולה, גרסה מחודשת לקלאסיקה משנות השמונים, סרט גיבורי־על שמתחבר לשישה סרטים קודמים וגרסת שחקנים חיים לסרט מצויר. צופים רבים מתלוננים שהוליווד איבדה את הדמיון, אבל ממשיכים לקנות כרטיסים. כדי להבין את התופעה צריך להסתכל עליה לא רק כשאלה אמנותית אלא גם כהחלטה עסקית, ולהכיר בכך שסיפור מחדש של סיפורים ישנים הוא מסורת עתיקה בהרבה מהקולנוע עצמו.
מילון קצר: רימייק, סיקוול, ריבוט וספין־אוף
לפני שמתווכחים כדאי לעשות סדר במושגים. רימייק הוא גרסה חדשה לסרט קיים, עם אותו סיפור בסיסי ושחקנים אחרים. סיקוול הוא המשך שמתרחש אחרי אירועי הסרט המקורי, ופריקוול חוזר אל מה שקרה לפניו. ריבוט מתחיל סדרה מחדש כאילו הסרטים הקודמים לא התקיימו, בדרך כלל עם שחקנים חדשים וטון שונה.
ספין־אוף לוקח דמות משנית או פינה צדדית בעולם מוכר ונותן לה סרט או סדרה משלה. ומעל כולם ניצב היקום הקולנועי: מערך של סרטים וסדרות שמתרחשים באותו עולם, שדמויותיהם נפגשות ושעלילותיהם שזורות זו בזו. לכל אחד מהסוגים יש היגיון משלו, סיכונים משלו וקהל משלו.
ההיגיון הכלכלי: הימור בטוח יותר
הפקת סרט גדול היא השקעה עצומה, ואליה מצטרפות הוצאות שיווק שיכולות להתקרב לעלות ההפקה עצמה. כשמדובר בסיפור מקורי, חלק גדול מתקציב השיווק מוקדש פשוט להסביר לקהל במה מדובר. כשמדובר בשם מוכר, השלב הזה כבר מאחורינו: הקהל יודע פחות או יותר מה הוא עומד לקבל.
מבחינת האולפנים, מותג מוכר מצמצם את אי־הוודאות. הוא גם מייצר הכנסות מעבר לקופות, ממוצרים נלווים, ממשחקים ומפארקי שעשועים, ומאפשר לתכנן שנים קדימה. לזה מצטרף השוק הבינלאומי: סרטים עתירי פעולה ודמויות מוכרות עוברים בקלות גבולות ושפות, בעוד קומדיות ודרמות תלויות יותר בתרבות המקומית.
המחיר של ההיגיון הזה הוא צמצום המקום לסרטים בתקציב בינוני, אותם סרטים מקוריים למבוגרים שפעם מילאו את בתי הקולנוע. רבים מהם עברו לטלוויזיה ולשירותי הסטרימינג, ושם דווקא מצאו בית נוח.
נוסטלגיה היא עסק רציני
הסיבה השנייה היא רגשית. מי שגדל על סרט מסוים רוצה לחזור לעולם שלו, ולעיתים קרובות גם להראות אותו לילדיו. האולפנים מכירים היטב את המחזוריות הזאת, ולא במקרה גרסאות מחודשות מגיעות לעיתים קרובות כעשרים־שלושים שנה אחרי המקור, כשהילדים של אז הפכו להורים בעלי כוח קנייה.
כך נולד גם מה שמכונה סיקוול מורשת: סרט המשך שמחזיר את השחקנים המקוריים, מבוגרים בעשרות שנים, לצד דור חדש של גיבורים. כשזה נעשה ברגישות, הסרט מדבר אל שני דורות בו בזמן. כשזה נעשה בעצלות, מתקבל אוסף של קריצות והתייחסויות שמחליף סיפור ממשי.
לנוסטלגיה יש גם צד פחות מחמיא. גרסה חדשה לסרט אהוב נמדדת מול זיכרון ילדות, ותחרות כזאת כמעט אי אפשר לנצח. לא פעם הביקורת החריפה ביותר מגיעה דווקא מהמעריצים הוותיקים, שמרגישים שנגעו להם במשהו אישי, והאולפנים מוצאים את עצמם מהלכים בין הרצון לחדש לבין החשש להכעיס את הקהל הנאמן.
מתי חידוש באמת מוצדק
חשוב לזכור שרימייקים אינם המצאה צינית של השנים האחרונות. התיאטרון מעלה שוב ושוב את אותם מחזות כבר מאות שנים, ואיש אינו מתלונן על עוד הפקה של שייקספיר. השאלה איננה אם לחזור לסיפור, אלא מה יש לגרסה החדשה לומר.
חידושים מוצלחים מציעים בדרך כלל אחד משלושה דברים: נקודת מבט חדשה על הסיפור, העברה שלו לתרבות או לתקופה אחרת, או שימוש בטכנולוגיה שלא הייתה קיימת בזמן המקור. לא מעט סרטים שנחשבים היום לקלאסיקות הם בעצמם גרסאות מחודשות, ולעיתים הגרסה המאוחרת האפילה לחלוטין על קודמתה.
הכיוון עובד גם בין מדינות. סרטים וסדרות מצליחים מאירופה, מאסיה ומישראל נרכשים לעיבוד אמריקאי, ודרמות ישראליות זכו לגרסאות מקומיות בארצות רבות. עיבוד טוב אינו מעתיק אלא מתרגם את הסיפור לעולם של הקהל החדש, ולעיתים משנה לשם כך דמויות, מקצועות ואפילו את הסוף.
עייפות החומר: כשהיקום גדול מדי
לצד ההצלחות, בשנים האחרונות מדברים יותר ויותר על עייפות. יקום קולנועי שדורש מהצופה להכיר עשרות סרטים וסדרות כדי להבין את הפרק הנוכחי הופך בשלב מסוים משיעורי בית מהנים לנטל. כשכל סרט הוא בעיקר הכנה לסרט הבא, קשה להרגיש שמשהו באמת מונח על הכף.
גם הצפיפות משחקת תפקיד. מותג שהיה פעם אירוע של פעם בכמה שנים הופך שגרתי כשמגיעים ממנו כמה כותרים בשנה. הקהל, מתברר, אינו שבוי: הוא מעניש המשכים חלשים ומתגמל סרטים מקוריים שמצליחים לייצר שיחה, וכל הצלחה כזאת מזכירה לאולפנים שגם רעיון חדש יכול להיות עסק טוב.
איך לבחור מה שווה צפייה
לצופה יש כמה כללי אצבע פשוטים. הראשון: לבדוק מי עומד מאחורי הפרויקט. המשך שנעשה בידי יוצרים בעלי חזון, או בידי היוצרים המקוריים שחזרו כי יש להם מה להוסיף, שונה מאוד ממוצר שהוזמן כדי למלא תאריך בלוח השנה.
הכלל השני: לא לפחד לדלג. אין חובה לראות כל פרק ביקום כדי ליהנות מסרט אחד טוב מתוכו, ותקציר קצר ברשת ישלים את החסר. הכלל השלישי: לחזור למקור. צפייה בסרט המקורי לפני הגרסה המחודשת היא לעיתים קרובות החוויה המתגמלת יותר, והיא גם מחדדת את ההבנה מה החידוש הוסיף ומה איבד.
כדאי גם לפנות מקום בלוח הצפייה לסרט מקורי אחד מדי פעם, גם אם לא שמעתם עליו הרבה. סרטים כאלה נשענים על המלצות מפה לאוזן יותר מאשר על קמפיינים, והצופים שמגיעים אליהם בשבועות הראשונים הם שקובעים אם יישארו על המסכים.
בסופו של דבר, סיפורים טובים תמיד סופרו מחדש, מסביב למדורה, על הבמה ועל המסך. הבעיה איננה החזרה עצמה אלא חזרה שאין מאחוריה סיבה. כצופים, הכוח בידיים שלנו: כל כרטיס וכל שעת צפייה הם הצבעה על סוג הקולנוע שנקבל בשנים הבאות.